מאת איתי אשכנזי
יום אחד, כשרינת העזה להתבונן על חייה – היא ראתה את החורבן, עלוב, ממש מול עיניה. ככל שניסתה לברוח כדי לא להיתקע, היא מצאה עצמה תקועה בחיים של בריחה.
כשאבי קלט איך הוא התעלם במשך שנים מתלונות ילדיו ואת תג המחיר הכבד של בדידות שהיה לכך – הוא לא ידע איך לעכל את התובנה המזעזעת.
כמה שלא ננסה, ועד כמה שלא יצלצלו לנו חברים והחיים בפעמוני אזהרה, נמצא את עצמנו לרגעים עומדים מול התוצאות השבורות של מעשינו.
אנו נזקקים ברגעים הללו ליכולות מיוחדות –
היכולת לקבל את הדין.
היכולת להתאבל, מבלי למהר להינחם.
היכולת לוותר לזמן מה על תובנות.
היכולת להודות על האמת.
לדעתנו האישית, הסרט של חיינו היה מוצלח בהרבה בלי הסצנה הזו.
אבל היא כאן בין אם נרצה ובין אם לא נרצה.
אז אם היא כבר כאן, גם היא, כמו כל סצנה אחרת – מזמינה אותנו לנוכחות ולהתקרבות.
כל מצב, הוא אפשרות להתקרבות – אם רק יודעים איך.
כיוון שטעם החורבן נוכח גם בכל פספוס של רכבת, או תבשיל שנשרף.
אפשר לתרגל זאת, כל אחד על פי יכולתו, בזעיר אנפין:
איך אתקרב, גם לזה?
ימימה:
“ברגע שהלב מבין את חוסר ההתקרבות שלו, הוא אינו פועל מתפילתו בינתו אז הוא רחוק, ובכל זאת ניתנת לו תמיד האפשרות להתקרבות”
לצפייה בכל תכני למידה טובה