מאת אריק חכימי
לפני מספר שבועות הייתי בהופעה של להקת המדרגות.
חברי הלהקה היו תלמידים של ימימה ובתוך הטקסטים יש המון הבנות מהלימוד.
באחד השירים הופיעו המילים : “במקום שיש אמת שם הלב שקט” ואני הרגשתי צמרמורת שעברה לי בכל הגוף.
אנחנו לומדים על מקום אישי.
לפעמים אנחנו מחפשים שקט בכל מיני מקומות. מנסים לפתור, לשכנע, להסביר לעצמנו ולסביבה, להשיג עוד ודאות. בחשיבה הכרתית אנחנו לומדים שהשקט אף פעם לא יגיע מבחוץ.
יש רגע כזה, קטן ופשוט בתוך המסע אל ההכרה שבו אנחנו מפסיקים להילחם עם מה שאנחנו באמת יודעים.
האמת לא תמיד נוחה. לפעמים היא מבקשת מאיתנו לעמוד אל מול הקושי, להסכים לקבל אותו ולהאט. לפעמים לומר “לא”. לפעמים להסכים שאנחנו עייפים ולרצות לשחרר את האחיזה. ולפעמים דווקא לעשות צעד שנמנענו ממנו זמן רב.
אבל יש לה סימן אחד שאפשר לזהות ולהרגיש מייד: כשהאמת מקבלת מקום – הלב נרגע וחוזר למהותו.
לא כי הכול הסתדר. לא כי כל השאלות נענו. אלא כי כבר אין צורך להחזיק סיפור שלא שייך לנו.
האמת אינה רעיון שצריך להוכיח. היא דבר שפוגשים בפנים. וכשפוגשים אותה, גם אם היא דורשת מאיתנו שינוי, נפסק המאבק ובמקומו מגיעה מנוחת החלקים.
אולי נוכל לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה: איפה אני כבר יודע את האמת, אבל עדיין לא נותן לה מקום?
אולי דווקא שם, מחכה השקט שהלב כל כך מבקש.
כשאני מתרחק מהאמת שלי, גם אם כלפי חוץ הכול נראה נכון, נכנס אי־שקט. היסוס, ספק, מתח. מאמץ. צורך להסביר, להצדיק או להחזיק. לרוץ אל המוכר כקיים במיותר.
וכשאני מסכים לפגוש את האמת, אפילו אם היא קטנה, אפילו אם היא עדיין לא שלמה, משהו בי נרגע.
השקט אינו תוצאה של חיים ללא קושי. השקט הוא תוצאה של הסכמה להיות במקום הנכון לי עכשיו ולקבל את עצמי עם סך חלקיי.
לצפייה בכל תכני למידה טובה